ניתוח אקדמי של תופעת שריפות היער בישראל מעלה כי הן מהוות סוגיה מורכבת, המעוררת מחלוקות עמוקות בנוגע לגורמיהן, השפעותיהן ודרכי ההתמודדות הראויות עמן, לרבות שיקום אזורים שנפגעו. מחקרה רב השנים של אביבה רבינוביץ', בתפקידה כמדענית הראשית של רשות שמורות הטבע, סיפק תובנות משמעותיות בהקשר זה, תוך השוואה בין המצב בישראל למקומות אחרים בעולם, ובפרט באגן הים התיכון.בניגוד לתפיסות מסוימות הרואות בשריפות גורם טבעי ואף חיובי, התורם למגוון הביולוגי ולמיחזור מינרלים, הניתוח של רבינוביץ' לגבי התנאים בישראל מצביע על תוצאות הרסניות. כלל השריפות בישראל מיוחסות לגורם האנושי, בין אם כתוצאה מהצתה מכוונת ובין אם בשל רשלנות. גישה זו קוראת תיגר על ההשלמה עם תופעת השריפות כגזירת גורל ומדגישה את הפוטנציאל למניעתן באמצעות חינוך והגברת המודעות הציבורית לנזק הנרחב הנגרם למערכת האקולוגית כולה, ולא רק לעצים. הנזק כולל פגיעה בתשתיות הבסיסיות של הסביבה, לרבות מסלע, קרקע, משק המים ומשק המינרלים.השפעות השריפה בתנאי הארץ הן קשות במיוחד. נצפה כי מגוון המינים ומגוון בתי הגידול יורדים באופן דרסטי לאחר שריפה, כאשר מינים ספורים משתלטים על השטח ודוחקים מיני צמחים אחרים, מה שמוביל לפגיעה בבעלי חיים התלויים בצמחים אלו למזון. המינרלים המשתחררים לכאורה אינם ממוחזרים ביעילות; חלקם נסחפים וחלקם מתאדים, כמו החנקן האובד לאטמוספירה. הפגיעה החמורה ביותר, אף שפחות בולטת לעין מהיעלמות העצים, היא בפני המסלע ובקרום החי שעליו – אצות, חזזיות וטחבים. היעלמות קרום זה, כפי שנצפה באזור גבעת וולפסון בכרמל שנים רבות לאחר שריפה, משבשת את שרשרת המזון כולה, מפני שעל קרום זה מתקיימים שבלולים וסרטנים המשמשים מזון למכרסמים, ציפורים וזוחלים, המהווים בתורם טרף לטורפים גדולים יותר. כמו כן, סחיפת הקרקע העליונה מונעת צמיחת עשבים רבים.השוואה למחקרים מארצות הברית ומאזורים אחרים מאששת את המסקנה כי שריפות באזורים נמוכים ובאקלים ים-תיכוני הן לרוב מעשה ידי אדם. באזורים גבוהים יותר בארצות הברית, כמו בסקויה פארק, מתועדות שריפות טבעיות הנגרמות מברקים, אך גם שם, מתחת לגובה מסוים, כל השריפות הן אנושיות. באזורי חוף כמו אקדיה וקייפ קוד, כמעט כל השריפות הן תוצאה של פעילות אנושית, שכן סופות ברקים מלוות לרוב בגשם המכבה את האש. גם ביערות גשם הרריים בגואטמלה, התחדשות היער לאחר שריפה מעשה ידי אדם היא איטית ובעייתית, ומלווה בסחף קרקע חמור, מה שמדגים את הקושי של המערכת להתאושש גם בתנאי משקעים גבוהים.לאור זאת, עולה ספק לגבי ישימותן של "שריפות מבוקרות" או "שריפות מונעות", טכניקה הנהוגה במקומות מסוימים בארצות הברית להקטנת חומר הבעירה. התצפיות מפלורידה, למשל, מעלות חשש שמימשק שריפות כזה עלול דווקא לעודד התפשטות מינים פולשים. הגישה המחקרית והמעשית באירופה ובאגן הים התיכון, כפי שבאה לידי ביטוי בכנס ביוון ב-1987, עברה משיח על "שימוש באש" להתמקדות במניעה ובמלחמה בשריפות, מתוך הכרה בסכנה הקיומית שהן מהוות לאקוסיסטמות הים-תיכוניות. ההסכמה הרחבה היא שהצתות מכוונות (ממניעים שונים, כולל שינוי ייעוד קרקע, יצירת תעסוקה או פעילות עבריינית/פירומאנית) ורשלנות הן הגורמים המרכזיים שיש להתמודד עמם.בישראל, ובכרמל בפרט, הדבר מקבל משנה תוקף בשל הייחודיות של חברות הצומח הטבעיות (כגון חברת אורן ירושלים, חברת אלון מצוי ואלה ארץ ישראלית, וחברת חרוב מצוי וזית אירופי) והיותן בתי גידול למערכות חיים שלמות. פגיעת האש במערכות אלו היא עמוקה, כפי שהודגם בשריפות קודמות בכרמל, והיא כוללת פגיעה ארוכת טווח בסלעים ובקרקע, והשתלטות מינים אגרסיביים כמו לוטם מרווני, הדורשת התערבות מדעית מבוקרת לדילול. שיקום האזור מחייב ראייה כוללת של המערכת האקולוגית, תוך עידוד התחדשות מהירה של הצמחייה המקורית ליצירת הצללה ומיקרו-אקלים שיאפשרו את חזרתם ההדרגתית של שאר מרכיבי המערכת.אסטרטגיות המניעה צריכות להתמקד בראש ובראשונה במישור הביטחוני והחינוכי. בנוסף, מימשק מרעה נכון, בין אם באמצעות שיקום אוכלוסיות חיות הבר המקומיות (פרויקט החי-בר) ובין אם על ידי מרעה מבוקר של חיות מבויתות (אף שזה כרוך בקשיים ותלות ברועים, וייתכן שיצריך סבסוד), יכול לתרום להפחתת כמות החומר הצמחי הדליק. יש להתאים את ניהול השטחים הפתוחים למאפיינים הייחודיים של ישראל – שטחים מצומצמים וחסרי תחליף, שבהם לתת-היער חשיבות אקולוגית רבה. התנגדותו של המחקר לשימוש בשריפות מבוקרות נובעת מהפגיעה הקשה בקרקע ובמגוון הביולוגי, ומהסיכון הגבוה הטמון בתדירות שריפות גבוהה, המונעת מצמחים רב-שנתיים רבים להגיע לשלב יצירת זרעים והשלמת מחזור חייהם.